פסק-דין בתיק ה"פ 1188/02

1.         עניינה של התובענה שבפני בפועלו של הסכם להעברת מקרקעין בשטח של כ-120 דונם שנערך ביום 2.7.1937 בין חברת קרן קיימת לישראל בע"מ לבין האפוטרופסים על הקדש המנוח חיים אהרון ולירו ז"ל מירושלים. המבקשים הם יורשיו של משה ולירו ז"ל, בנו ואחד מיורשיו של חיים אהרון ולירו הנ"ל וכן אחד האפוטרופסים על ההקדש לזכרו, ובפיהם בקשה לסעדים שונים ביחס לאותו הסכם.

מאחר שהמדובר בעיקרו של דבר באירועים מן העבר הרחוק, שניתן ללמוד אודותם אך באמצעות מסמכים שנערכו בשעתם, הגיעו הצדדים להסכמה, כי " פסק הדין בתיק יינתן על יסוד כתבי הטענות והתצהירים, על נספחיהם, כאשר לכל צד שמורות כל טענותיו בנוגע לטענות ולראיות של הצד שכנגד. אנו נגיש סיכומים בכתב על יסוד החומר הקיים כאמור, ולאחר מכן יוכל בית המשפט לערוך את פסק הדין" (בעמ' 10 לפרוטוקול). מאמצים רבים הוקדשו בשלבים שונים של ניהול ההליך לנסיונות להבאת בעלי הדין לידי הסדר פשרה מוסכם, אשר לא צלחו. משכך, יש ליתן פסק דין.

הרקע העובדתי

2.         כפי שנאמר לעיל, העדים לאירועים המונחים בבסיס התובענה הלכו לבית עולמם, והמקור ממנו ניתן לחלץ את העובדות שישמשו להכרעה הוא מסמכים מזמן אמת שבעלי הדין צירפו לכתבי הטענות. להלן תובא השתלשלות העובדות כעולה ממסמכים אלה.

3.         עניינה של התובענה במקרקעין בשטח של כ-120 דונם, הנמצאים באזור גבעת שאול בירושלים, והידועים כגוש 30254 חלקות 2 ו-16 וכגוש 30186 חלקה 1 (להלן: המקרקעין) (נסחי הרישום ביחס למקרקעין צורפו כנספחים א1-א3 להמרצת הפתיחה).

            המקרקעין נרכשו בשנת 1928 על-ידי המורשים שמינה חיים אהרון ולירו ז"ל (להלן: המנוח) בצוואתו, והבעלות בהם נרשמה על שם המורשים (Directors of the estate of the late Hayim Aharon Volero) בספרי המקרקעין.

            צוואתו של המנוח נערכה ביום ג' אלול תרפ"ג (בשנת 1923) (נספח ג לתשובת המבקשים לכתב התשובה). בצוואה מינה המנוח כ"מורשים" את ה"ה יהושע אבריבאיה, דוד חזן, יוסף סלאנט, בנו משה ולירו, ובראשם את הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (לימים הרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל) (להלן: המורשים או האפוטרופסים). תפקידם של המורשים היה " לעשות בכל הנוגע לההקדש ולחלוקת הירושה בין יורשי על-פי ההוראות והצוואות דלקמן..." (סעיף ד לצוואה). בהמשך הורה המנוח, כי מעשר מכל רכושו " בלתי יוצא מהכלל" יהיה " הקדש עולם לדברים שבצדקה ציבוריים על-פי ראות עיניהם והסכמתם של המורשים הנ"ל..." (סעיף י"ג לצוואה). עוד נקבע בצוואה, כי יתרת הרכוש (בשיעור 90%) לאחר קיום הוראות הצוואה, לרבות בדבר הקמת ההקדש, תחולק לחמישה חלקים שווים בהם יחלקו ארבעת בניו של המנוח, ובהם משה ולירו, וקרן שתוקם לטובת בתו. המנוח נפטר ככל הנראה באותה שנה (1923).

הנה כי כן, משה ולירו נקבע בצוואת המנוח הן כיורש (בחלק החמישי) והן כמורשה.

בחומר הראיות שהגישו בעלי הדין לא נכללו פרטים אודות הקמת ההקדש על-פי הוראות המנוח ואין לדעת אם אכן הוקם. ואולם, כאמור, המקרקעין נרכשו על-ידי המורשים בשנת 1928, מספר שנים לאחר פטירת המנוח, ונרשמו על שמם במעמדם זה בספרי המקרקעין. המימון לרכישת המקרקעין בא, כך נראה, מכספי אותו " מעשר" אשר הוקדש על-פי הוראות הצוואה לשמש " לדברים שבצדקה ציבוריים".

4.         המורשים היו מעוניינים כי תקום על המקרקעין שכונת מגורים שתיקרא על שם המנוח, ברוח האמור בצוואתו, ועשו מספר נסיונות לקדם רעיון זה. כך, למשל, ביום 15.6.1933 כתב משה ולירו לגב' הנרייטה סולד, כי " בישיבה האחרונה של אפוטרופסי ההקדש של זכרון חיים אהרון ולירו, הוחלט למסור את חצי הקרקע שבגבעת שאול המכיל בשלמותו 120 דונם והעולה כששת אלפים לא"י בערך, לשם יצירת שכונה על שם המנוח וליישב בה עולים מגרמניה או ממקום אחר..." (נספח ב להמרצת הפתיחה). במשך מספר שנים ניהלו המורשים מגעים עם חברת קרן קיימת לישראל בע"מ (להלן: הקרן הקיימת) במגמה להעביר את המקרקעין אליה לשם הקמת שכונה על שם המנוח והתקיים משא ומתן בדבר תוכנו של הסכם אפשרי. משה ולירו ביקש, כי בהסכם ייכלל תנאי לפיו " במקרה שהשכונה לא תיבנה במשך שנתיים - יבוטל החוזה שבין הקהק"ל ובין האפוטרופסים והקהק"ל תשלם לאפוטרופסים סכום של 4,000 לא"י" (מתוך מכתב מיום 12.8.1934 המופנה לד"ר גרנובסקי מהקרן הקיימת - נספח ב לתשובה להמרצת הפתיחה). הקרן הקיימת סירבה להכללת תנאי ברוח זו, " באשר אין שום התחייבות על הקהק"ל לעשות איזה פעולה כדי שהשכונה תיושב ושאם היא לא תעשה את הפעולה תהיה מחוייבת לשלם פיצויים. הקהק"ל לכל היותר תפרסם את הענין הזה ברבים ותודיע שמתבקשים מתיישבים על האדמה הזאת ואם המקום מתאים באמת לשכונה - הרי בוודאי שיימצאו עליה קופצים בימים האלה..." (שם, וראה גם נספח ג לתשובה להמרצת הפתיחה). אי ההסכמה בנקודה זו עיכב את עריכת ההסכם לזמן מה, עד שמשה ולירו נעתר והסיר את התנגדותו. כך, כתב אליו הרב בן ציון עוזיאל (ראש המורשים) ביום י"ב אדר תרצ"ז: " זה כמה שנים שנמצא בידינו פקדון קדוש, צוואת אביו השר ולירו ז"ל, אשר עלינו היה למלאותה. לא פעם שפכתי שיחי בפני כ' והבעתי הצער המקנן בליבי על שלא קיימנו רצון המנוח ולא השתמשנו בהקדש כפי שהיה בכוונתו. הנה למשל מונח שם שטח קרקע ללא תועלת למי שהוא, ולו לכל הפחות היה כסף תמורתו בידנו היינו יכולים לעשות בו שימוש מועיל או למסרו בידיים נאמנות והיה מביא פירות ברכה למוסדות או ליחידים. ועתה הנני להזכירו כי בזמנו דיברנו עם הקרן הקיימת והודענו להם על רצוננו להקדיש אדמה זו להקהק"ל ולא חסר אלא חתימת כ'. אני מבקשו שיתן חתימה זו למען נסיר מעלינו משא זו של אי מילוי רצון המנוח הרובץ על כתפינו כנטל כבד. ועל ידי הקדש זה למוסד לאומי רב ערך כקרן הקיימת נפאר שם המנוח ז"ל לזכר עולם ולתפארת..." (נספח ד2 לתשובה להמרצת הפתיחה). כאמור, בסופו של דבר הוכשרה הקרקע והצדדים הגיעו להסכם מושא דיוננו, לא לפני שהתקבלה דרישתו של משה ולירו כי תימסר לו, וליורשיו אחריו, זכות ניהול ביחס לשליש משטח המקרקעין. ערב חתימת ההסכם, ביום 29.6.1937, נכתב אליו על-ידי הקרן הקיימת, כי " הננו מתכבדים להודיע לכב' באופן בלתי חוזר, כי בנוגע לשליש מספר המגרשים בשכונה הנ"ל אנו נקבל מועמדים שייקבעו על-ידי כב' ויורשיו אחריו" (נספח ז להמרצת הפתיחה, וראה גם מכתבו של עו"ד ש' אוסישקין לקרן הקיימת, מיום 18.6.1936 (נספח יח1 לתשובה להמרצת הפתיחה), לפיו לאחר שיחה ארוכה עם משה ולירו הסכים הלה להעברת המקרקעין לקרן הקיימת בתנאי " שיהיה מנהל יחידי של שליש משטח האדמה והוא ינהל אותה, כמובן בהתאם להסכם").

5.         סופו של דבר, ביום 2.7.1937 נחתם הסכם להעברת המקרקעין ולמסירתם בין המורשים לפי צוואת המנוח, הם האפוטרופסים האמורים בהסכם, לבין הקרן הקיימת (להלן: ההסכם). מפאת חשיבות הדברים, נביא את נוסחו של ההסכם כלשונו:

הסכם

בין חברת קרן קימת לישראל בע"מ ירושלים שתיקרא להלן לשם הקצור "הקרן" מצד אחד,

ובין האפורופסים על הקדש המנוח חיים אהרון ולירו ז"ל מירושלים, הנקראים להלן לשם הקצור: "האפוטרופסים", מצד שני,

היות והאפוטרופסים הם בעלי חלקת אדמה הנמצאת בליפתה מחוז ירושלים, והידועה בשם אקבעט איל בעדא בשטח של 120 דונם, ושגבולותיה הם:

צפון: משפחת אבולעל וסלעך דין ודארמעלא ובעדער;

דרום: דרך יפו העתיקה;

מזרח: דאר אבולעל;

מערב: סאלעך סביטאן,